התחייבות כספית של עירייה לא מחייבת אותה אא"כ חתמו עליה ראש העיר והגזבר

1.             1.             בפני תובענה כספית בסך של 1,981,757 ש"ח לתשלום דמי הרשאה ו/או דמי שימוש ראויים בגין שימוש שעשתה הנתבעת בשתי חלקות קרקע ושלטענת התובעת, התחייבה הנתבעת לשלם לה בעבור שימוש זה.

2.             2.             התובענה, כאמור, מתייחסת לשני שטחי מקרקעין:

א.           א.           האחד - מתחם המכונה "מתחם עץ הזית" בו לטענת התובעת, ביקשה הנתבעת ממנה, להעמיד לרשותה חלקת קרקע לצורכי סלילת כביש תוך התחייבות נטענת לתשלום דמי הרשאה.

ב.            ב.            השני - מתחם המכונה "מתחם גיסין" בו לטענת התובעת, תפסה הנתבעת חזקה ועשתה במקום שימוש תוך הפרת התחייבות נטענת לתשלום דמי הרשאה בגין החזקה והשימוש האמורים.

3.             3.             לאחר עיון בכתבי הטענות, בעדויות, בחומר הראיות ובסיכומי הפרקליטים הנכבדים, הגעתי לכלל מסקנה, שתבואר להלן, כי דין התובענה להידחות משלושה טעמים שונים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו ודי בו כדי להוביל למסקנה האמורה.

4.             4.             נימוק ראשון לדחיית התובענה - הוראות סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש]:

בבסיס התובענה עומדת טענת התובעת כי נוהל משא ומתן בין הצדדים וכי קיימת התחייבות של הנתבעת כלפי התובעת, באמצעות מנכ"ל הנתבעת דאז - מר משה ספקטור, לתשלום דמי הרשאה בגין השימוש בשני מתחמי המקרקעין.

אין בידי לקבל טענה זו מההיבט המשפטי.

חזקה על התובעת, שהינה חברה ממשלתית, שהיא מודעת להוראות החוק, בכלל, ולהוראות סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש], בפרט, הקובע בהאי לישנא:

"חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה... ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העירייה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העירייה, בצד חותמת העירייה, ראש העיר והגזבר".

בענייננו אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים שלא קיים כל חוזה או כל כתב התחייבות העונים על דרישות סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש], ודהיינו: ראש העיר וגזבר הנתבעת מעולם לא חתמו על חוזה או כתב התחייבות לפיהם התחייבה הנתבעת בתשלום דמי הרשאה לתובעת.

בעניין הנפקות של אי-עמידה בדרישות סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש], ניתן לאחרונה פסק-דין נרחב ומקיף, המנתח את כל הפסיקה שניתנה בסוגיה זו עד כה, וזאת בעניין ע"א (מרכז) 07-08-6504 מועצה איזורית חבל מודיעין נ' עו"ד זרח רוזנבלום (מפי כב' השופט ד"ר סטולר ובהסכמת כב' השופטים דודקביץ ויפרח).

על-פי סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה מנחה פסיקה זו של בית המשפט המחוזי מרכז, שכאמור הינו אף ערכאת הערעור על בית משפט זה - בית משפט השלום בפתח-תקוה, את בית משפט זה ועל פי פסיקה מנחה זו, דין טענת הנתבעת, לפיה לא קיימים כל הסכם או התחייבות עם התובעת הממלאים אחר הוראות סעיף 203(א)  הנ"ל ואשר יש בהם להביא לחיוב הנתבעת - להתקבל.

וכך סיכם בית המשפט המחוזי מרכז את המצב המשפטי בסוגיה זו (סעיף 12 לפסק הדין תחת הכותרת "סיכום"):

"התכלית המונחת ביסוד סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] היא להנהיג הסדר הקובע, באופן אפקטיבי, אחידות גישה בנושאי הוצאת כספים ע"י הרשות המוניציפלית.

במהותה זו הוראה קוגנטית, שנועדה להתערב במערך החוזי, כדי להבטיח בסופו של יום פיקוח על הוצאת כספי הרשות הדרושים למתן שירותים לתושב. על רקע תכלית חקיתית זו, התוצאה הראשונה והעיקרית היא, כי חוזה שאינו מקיים את הוראות סעיף 203 הנ"ל אינו מצמיח זכויות וחובות. הצדדים להסכם אינם רוכשים זכויות וחובות על פיו; אין להם זכות לאוכפו ואין להם זכות לפיצויים בגין הפרתו. אותן הוראות חוק הבאות להגביל הוצאת כספים מהרשות המקומית נולדו, בין היתר, לשרש תופעה שנפוצה ברשויות מוניציפליות לפיה מוצאים כספים ללא ביקורת ראויה מה שמביא את הרשות לחסר כספי ובסופו של יום לשלילת שירותים לתושב הרשות הזכאי לקבל שירותים אלה בדין.

המדובר בשלילת שירותים חיוניים מהאזרח, שירותים אותם הוא יכול לקבל באופן בלעדי מהרשות והנוגעים ישירות לאיכות חיי התושב. כשקופת הרשות ריקה היא איננה יכולה לספק לתושב שירותים חיוניים כגון פינוי אשפה, מים, ביוב, חינוך ונקיון - שירותים כה חיוניים עד כי נדמה שכאשר נופל בהם פגם, איכות חייו של תושב - הרשות נפגעת בצורה משמעותית. במובן זה הרשות משמשת כנאמנה של כל אחד מתושביה ועליה החובה לספק לו את השירותים. על-מנת להגשים מטרה זו נוצרו מנגנונים שבאו לבקר את הוצאת כספים מהרשות והדבר נעשה באמצעות סעיף 203 הנ"ל ודומיו.

לא זו אף זו, במידה שיהיה חסר בקופת הרשות, אז יש בסיס לבוא בטרוניה לראש הרשות ולגזברה הנושאים באחריות. לכן נקבע בחוק שאין תוקף לחוזה עם הרשות ללא חתימת אלה שביום פקודה ניתן לבוא כנגדם בטרוניה כאמור.

מפסיקת בית-המשפט העליון בסוגיה עולה כי באופן עקבי נפסק שהרשות המוניציפלית אינה חבה מקום שלא נעשה בינה לבין הצד השני הסכם העונה באופן דווקני לדרישות סעיף 203 לפקודת העירות [נוסח חדש]. פסק הדין בענייין גל אדריכלים משנת 1987איננו משקף את ההלכה, לאור העובדה שבפסקי דין מאוחרים יותר חזר בית המשפט העליון לעמדה לפיה חייב חוזה, הכרוך בהתחייבות כספית מטעם עירייה, לעמוד בדרישות סעיף 203 הנ"ל ודומיו. חוזה, שאינו עומד בתנאי הדין הוא חסר נפקות משפטית. התנאים שבדין נועדו להבטיח שימוש זעיר ומבוקר בכספי הציבור, ובתי המשפט יקפידו על מילוין, גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות דין בשל כך".